הלכה על שמואל ב 1:5: משנה תורה ופסיקה יהודית

פרק ג: א. הדר בבית התבן ובבית האוצרות הרי זה אוסר עד שיערב. במה דברים אמורים בשדר שם ואוכל שם, אבל כשאינו דר שם לאכול שם פתו אינו אוסר. ולפיכך מי שיש לו עשרה בתים בעשר חצרות אינו אוסר אלא אותה שאוכל בה, ואפילו אוכל כאן וישן באחרת אינו אוסר אותה שישן שם, שמקום הפת גורם ולא מקום לינה. ויראה לי שהרועים והקייצין והבורגנין ושומרי פירות, בזמן שדרכן ללון בעיר אוסרין, בידוע ששם עיקר דירתן, שהרי מן העיר מודדין להן אלפים אמה של תחומין כמו שיתבאר (ש"ה פ"ז). ב. חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה, וכותלי קטנה נכנסין לגדולה, וערבה גדולה לעצמה וקטנה לעצמה, גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהקטנה כפתחה של גדולה. ואם אין כותלי הקטנה נכנסין לגדולה, כל אחת ואחת מותרת לעצמה, שכבר ביארנו בשערי תקון המבואות (ש"ב פ"א ה"ד) שכותלי הגדולה מתירין את הקטנה, לפי שאמרו נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. ג. המניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו, ואפילו באותה העיר אינו אוסר, שכבר הסיע דירתו מלבבו לאותה שבת. במה דברים אמורים בשובת אצל בתו, אבל אצל בנו אוסר שאינו מסיע דירתו מלבבו, שמא לא תהא דעתו נוחה אצל כלתו. הסיע דירתו מלבבו בפירוש, כיצד, שאלנוהו ואמר שדעתו לשבות אצל בנו שבת זו, ושאין בדעתו לחזור לדירתו שבת זו, אינו אוסר. הלך לשבות בעיר אחרת אינו אוסר, שאין דרך ישראל לבא בשבת. ד. מי שהלך לשבות אצל בתו או שהסיע דירתו מלבו בפירוש לאותה שבת, ונמלך וחזר לביתו באמצע שבת, יש מי שאוסר משעה שחזר לביתו, ויש מגדולי המורים שהורה להקל, ולזה הדעת נוטה. ה. חצר שבין שני מבואות, ערבה עם שניהם והמבואות לא ערבו זה עם זה, היא מותרת עם שניהם והן מותרין עמה, ואסורין זה עם זה. לא ערבה עם אחד מהן אוסרת על שניהם. היתה חצר זו רגילה לצאת דרך אחד מהן, ובאחד אינה רגילה, זה שרגילה בו אסור וזה שאינה רגילה בו מותר. ערבה עם מי שאינה רגילה, חזרה שאינה רגילה כרגילה והותרה לעצמה. ואם ערב רגיל לעצמו ומי שאינו רגיל לא ערב לעצמו, וכן החצר לא ערבה לעצמה, דוחין אותה אחר אותה שאינה רגילה בו, כגון זה כופין על מדת סדום, שאלו נהנין והיא אינה חסרה, שהרי אף לעצמה לא ערבה. ו. גוי שיש לו בית במבוי של ישראלים, ויש לו פתח מצד אחד פתוח לבקעה או לקרפף יתר מבית סאתים, אפילו אין הפתח שיש לו בקעה או בקרפף אלא ארבעה על ארבעה, אינו אוסר על בני המבוי, אף על פי שהוא רגיל להכניס ולהוציא תמיד גמליו ומשאותיו דרך המבוי, לפי שבאותו פתח שהוא מיוחד לו לבדו דעתו נוחה יותר. לא היה הקרפף יתר מבית סאתים אוסר אם הוא רגיל יותר במבוי, לפי שהקרפף שאין בו אלא כבית סאתים צר לו המקום ואינו מסלק דעתו מן המבוי. ויש מי שהורה שלא אמרו קרפף בית סאתים אוסר, אלא כשפתוח לו פתח קטן של ארבעה על ארבעה, אבל אם פתוח לו בו פתח רחב שיכול להכניס ולהוציא דרך שם משואות גדולות, אפילו אין בו אלא בית סאתים אינו אוסר. ולא נתכוונו לי דברים אלו. ז. ישראל שיש לו בית שכיוצא בזה, פתוח למבוי ופתוח לבקעה אוסר, לפי שאינו יכול להכניס ולהוציא דרך שם, ולא להשתמש בבקעה בשבת אלא בארבע אמות. וכן בקרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה. היה פתוח לקרפף בית סאתים אינו אוסר, אף על פי שאסור להכניס ולהוציא דרך שם לבתים, הרי הוא יכול לטלטל בכולו וממנו לחצר, ובו דעתו נוחה יותר שהוא מיוחד לו. ואין צריך לומר בקרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה, שיכול אפילו להכניס ולהוציא דרך שם לבתים. ח. שתי חצרות זו לפנים מזו, ודרך הפנימית בחיצונה, ואין לה שתוף בגוף החצר, ערבה הפנימית לעצמה והחיצונה לעצמה, שתיהן מותרות, זו לעצמה וזו לעצמה, ואין רגל הפנימית אוסרת אותה אף על פי שלא ערבה עמה, לפי שהפנימית מותרת לעצמה במקומה, וכל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה במה שאין לה שתוף בגוף החצר אלא שעבוד דרך. ולפיכך אם היתה החצר הפנימית לאדם אחד, או אפילו לרבים שאוכלין על שולחן אחד אינן אוסרין, שרגלם מותרת במקומם. ערבה החיצונה ולא ערבה הפנימית שתיהן אסורות, שרגל הפנימית שאסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימית שערבה לעצמה מותרת והחיצונה אסורה. שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. ערבו שתי החצרות זו עם זו ונתנו את הערוב בחיצונה, ושכח אחד מבני החצרות ולא עירב, בין מן החיצונה בין מן הפנימית שתיהן אסורות. נתנו הערוב בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא ערב, חיצונה אסורה ופנימית מותרת לעצמה, שהרי הערוב אצלה והיא לא גרמה את האסור, ואסורה עם החיצונה. שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. כל מקום שאמרנו כאן אסורות, אם ביטל אצלם רשותו מי ששכח ולא עירב מותרות, לפי שיש ביטול רשות מחצר לחצר. ט. שלש חצרות זו לפנים מזו, וכל חצר וחצר של יחידים שאינן צריכין לערב ביניהן, אף על פי שלא ערבו החצרות זו עם זו כל אחת מותרת לעצמה, ואפילו החיצונה שבכולן. לפי שכבר ביארנו (לעיל ה"ח) שאין הרגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה. במה דברים אמורים בישראלים שאין כאן שום חשש טעות, שאף על פי שרגל השלש חצרות מצויה בחיצונה, והכל רואין שהיא מותרת לעצמה בלא עירוב, יודעין הן שהרגל המותרת אינה אוסרת, ומי שאינו בקי בהלכה יתלה הדבר בערוב שמא ערבו. אבל אם היה גוי ביניהם ודר בפנימית אסור, לפי שיבואו הרואין שאינן בקיאין בהלכה לכלל טעות, ויאמרו שהחצרות אינן אוסרות זו על זו, ולא יתלו בערוב ובשכירות, שאם השכיר הגוי היה מכריז ומודיע לכל. לפיכך גוי הרי הוא כרבים ואסורין עד שישכרו ממנו, ואין ערוב הישראלים מועיל במקום גוי, לפי שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובגוי עד שישכור את מקומו. י. אימתי הגוי אוסר במקום שיש שני ישראלים אוסרין זה על זה, אבל במקום שאין שני ישראלים אוסרין זה על זה אף הגוי אינו אוסר, לפי שאין דירת הגוי דירה לאסור. ולמה אמרו שיהא הגוי אוסר, כדי שלא יבא ישראל לדור אצלו וילמד ממעשיו, ורבים עשויין לדור עמו, אבל ישראל יחידי אינו עשוי לדור עמו, ירא הוא שמא יהרגנו, ובמקום שאינו מצוי העמידו את הדבר על עיקר היתרו ואינו אוסר. במקום זה אין הפרש בין ישראל יחידי לישראלים רבים הסמוכין על שלחן אחד, או מוחלקין לכמה שולחנות בבית אחד. שלא חלקו חכמים בדבר, אלא כל שיש ישראלים אוסרין זה על זה, ואפילו הן מועטין, הגוי אוסר, ואם היו מרובין ואין אוסרין זה על זה, אין הגוי אוסר. ישראלים שאוסרין זה על זה, אף על פי שערבו זה עם זה או שבטלו רשותן זה אצל זה אינן כיחידים, והגוי אוסר עליהם. יא. שתי חצרות זו לפנים מזו, וישראל אחד וגוי בפנימית וישראל אחד בחיצונה, או שהיה ישראל אחד וגוי בחיצונה וישראל בפנימית, הרי זה אוסר על החיצונה עד שישכור את מקומו, לפי שרגלי שני ישראלים וגוי בחיצונה וכמו שבארנו למעלה (ה"ח), והפנימי מותר בפנימית. ויש מי שהורה בשנים אלו להקל, לפי שאין ישראל החיצון והפנימי אוסרין זה על זה, ולעולם אין הגוי אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. ולראשון הדעת נוטה. יב. במה דברים אמורים בגוי הדר בביתו של גוי, אבל ישראל שהשאיל או שהשכיר ביתו לגוי אינו אוסר, שלא השאיל והשכיר לו על דעת שיאסור עליו. ועוד שאין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר לגוי בית בחצר שהוא שרוי בתוכה, ולא העמידו דבריהם בדבר שאינו מצוי. וכל שכן אם נכנס הגוי מעצמו ברשותו של ישראל שלא ברשות כמו שביארנו (לעיל פ"ב ה"ח). יג. הכותי הרי הוא כגוי ואוסר כמוהו עד שישכור את מקומו. גר תושב ועבד תושב הרי הוא כגוי לכלל דברים אלו. צדוקי הרי הוא כישראל, ונותן רשות ומבטל רשות. אבל הבייתוסי יש מי שהורה שאינו כישראל, ואוסר עד שישכור את מקומו, ויש מי שהורה שהוא כצדוקי ושניהם כישראל. יד. ישראל המחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כגוי, ואינו נותן רשות ואינו מבטל רשות, ואוסר עד שישכור את מקומו כגוי. ויש אומרים שלא אמרו אלא במחלל שבתות אבל לא במחלל שבת אחד בלבד. טו. אימתי הגוי אוסר בזמן שישנו, אבל הלך לו למקום אחר אינו אוסר. ויראה לי שאפילו הלך לעיר אחרת קרובה מביתו ויכול לשוב בשבת אינו אוסר, שכבר ביארנו (לעיל ה"י) שאין דירת הגוי דירה, וחכמים הם שגזרו עליה, ולא גזרו אלא בשישנו. ויש מי שהורה לאסור. בא הגוי באמצע שבת הרי זה אוסר עליהם. טז. שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה, ושוכרין ממנו שכירות זה אפילו בשבת, שאין שכירות זה שכירות גמורה אלא שכירות גרועה, שהרי שוכרין אף בפחות משוה פרוטה. יז. חצר שישראל וגוי דרין בה, ולא היה הגוי בשבת בחצרו, וערבו הישראלים זה עם זה, ובא הגוי בשבת ואסר עליהם כמו שבארנו, ועמדו ושכרו ממנו בשבת, יש מי שהורה שצריכין הישראלים לחזור ולבטל זה אצל זה, לפי שמשעה שבא הגוי ואסר עליהם נתבטל ערובם, וכשחזרו ושכרו ממנו אין העירוב חוזר ונעור. וכיצד יעשו, יבטל האחד רשותו אצל חבירו עד חצי היום או שלישיתו, עד שיוציא ויכניס כמה שירצה, ואחר כך יחזור זה ויבטל רשותו אצל השני, שכן מבטלין וחוזרין ומבטלין. ויש אומרים שאף על פי שאסר עליהן הגוי בביאתו לא נתבטל הערוב, ולפיכך כל שחוזרין ושוכרין מן הגוי מותרין, ואינן צריכין לבטל רשותם. ולראשון דעתי נוטה. יח. שוכרין מאשתו של גוי שלא מדעתו, ואפילו סירב. כיצד, אמר לו השכר לנו רשותך ולא רצה, והלכו אצל אשתו ושכרו ממנה, הרי אלו מותרין. ולא עוד, אלא אפילו היו לו לקיטין או שכירין הרבה למלאכתו, בין ישראלים בין גוים, ושכרו מאחד מהן שכירותם שכירות, והרי אלו מותרין. השאיל מקום לישראל בחצרו אפילו להניח שם קצת כלים, הרי זה כשכירו ולקיטו ושוכרין ממנו. ויש מי שאומר ששכירו ולקיטו ישראל מערב ואין צריך לשכור ממנו. יט. בני חצר או בני מבוי ששכר אחד מהן מן הגוי, הרי זה מערב ומשתתף עם בני החצר והמבוי, ואין צריכין כל אחד ואחד לשכור מן הגוי. כ. גוי שהשכיר רשותו לגוי אחר, אם המשכיר יכול לסלק את השוכר כל זמן שירצה, שוכרין אפילו מן המשכיר, ואפילו לא סלקו עדיין, שכל ששוכר אצל אחרים הרי סילק את הראשון, ועוד שהעיקר הוא המשכיר. אבל אם אינו יכול לסלקו צריך לשכור מן השוכר, שהשוכר הוא העיקר. ויראה לי שאם היה למשכיר במה שהשכיר שום תפיסת יד, שהיו לו שם קצת כלים, או אפילו אין לו, אלא שיש לו רשות להניח שם שום כלים, שוכרין אפילו מן המשכיר, שאינו גרוע משכירו ולקיטו. כא. ישראלים וגוי שהיו דרין בחצר, ומת גוי בשבת, אף על פי שנאסר מתחלת שבת אין אומרים בכיוצא בזה שבת הואיל ונאסרה נאסרה, אלא ששני ישראלים אלו מבטלין זה אצל זה בשבת, זה לחצי שבת והשני לחצי שבת ומותרין, שמבטלין וחוזרין ומבטלין כמ"ש (לעיל הי"ז). כב. מבוי שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל, אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי. כיצד, מבוי שיש לישראל אחד פתח בצדו האחד של המבוי, ויש לגוי פתח בצד אחד של מבוי, וישראלים אחרים שכונים אחורי ביתו של ישראל זה, ופתוחין לרשות הרבים או למבוי אחר, וחלונות פתוחות בין ביתו של ישראל זה לבית הישראלים שאחורי ביתו, וערבו דרך חלונות, מותרין להוציא כליהם מבית זה לבית זה דרך חלונות, אבל אסורין להוציא כלים ששבתו בבתיהם למבוי דרך פתחים שבחצר עד שישכור מן הגוי. ואף על פי שאין במבוי שני ישראלים אוסרין זה על זה, ואף על פי שאין הגוי אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה, כאן החמירו ואסרו, לפי שאסור לעשות יחיד במקום גוי, ואם אתה מתיר לאלו לערב ולהוציא כליהם דרך פתחים שבחצר למבוי, ישען זה על חברת חביריו השכונים מאחוריו להיות דר במבוי עם הגוי, ואינו אלא יחידי ויסתכן, שאין הגוי מתירא מן השכונים במבוי אחד מאחוריו, ולפיכך אסור כדי שלא ידור שם יחידי. וכן הדין וכן הטעם בישראל וגוי השרויין בחצר, וישראלים אחרים שכונים מאחריו בחצר אחרת הפתוחה למבוי אחר. ויש אומרים שלא אמרו כן אלא שאין בין ישראל זה לשכונים אחוריו אלא חלונות פתוחות, אבל אם היה ביניהן פתח מותר, שכל שיש בינו ובין הישראלים פתחים הגוי מתירא שמא יבאו האחרים ויראו, ולפיכך אינו מזיקו, וכל כיוצא בזה מותר ליעשות יחיד במקום הגוי. ויש מן הגדולים שאומרים שאפילו יש ביניהן פתחים הדין כך, ולא אמרו חלונות אלא שדברו בהוה, שאין דרכם של בני אדם לעשות פתחים בין בית לבית, ולזה הדעת נוטה.